"מי יחזיק לי את היד בהלוויה של אמא".
זו השורה שמסיימת את השיר הפותח באלבום "232" של מור לביא מכרם שלום.
בגיל חמש וחצי הגיע יחד עם אמו ובן זוגה לקיבוץ שאז נוסד מחדש: "הייתי ילד מאוד קשה. בכיתה ט' עזבתי על דעת עצמי את בית הספר ועברתי לפנימיה במצפה רמון, אחר כך התגלגלתי לעוד מקומות והייתי בלתי ניתן לשליטה… אמא שלי לאורך כל השנים נשארה ולא עזבה אותי. היום אני יודע מאוד להעריך את זה, זה אחד העוגנים שעזרו לי לשמור על עצמי במהלך השנים". מור כותב, שר ומופיע עם חומרים מקוריים: "המוזיקה זה הכלי שלי, דרכה אני מבריא. חברתית הרגשתי עוף מוזר. הבדידות ליוותה אותי לאורך שנים, היו שנים שהתמסכנתי והיו שנים שהתמסרתי אליה". בפרויקט "כולם חוץ ממי שחסר", שבו מוזיקאים מלחינים טקסטים שכתבו אנשים מהעוטף, הלחינה צליל דיין, מוזיקאית מוכשרת עם קול פעמונים את השיר "אני פוחד, אמא" שכתב מור. בפתיחת הפרק היא ביצעה את השיר בלייב בפעם הראשונה. "אני פוחד, אבל אשיר לך", הוא כותב: "שום דבר לא התחיל בשבעה באוקטובר. כתבתי על מחבלים והפגזות הרבה לפני. תמיד היה לי איזשהו אמצעי לחימה בבית, אלת ביסבול או סכין, שידעתי איפה הם מוחבאים". שיר נוסף שבוצע באולפן הוא "בין סלע לקרחון" שיצא באלבום החדש שלו ובו הוא כותב: 
"שפה סדוקה, חצי חיוך
רוחות מזרח, מפרש נמוך
חותר בין סלע לקרחון
זה זמן לישון
זה זמן לישון".
על השיר מספר מור שהוא נכתב בסגר הראשון של הקורונה ומתאר שהשיר מדבר על הילדות שלו, על כך שהקורונה לקחה אותו למקום של עיבוד רגשי וגרמה לו להסתכל על הדברים דרך הטראומה ולצלול עמוק פנימה. כילד כל פעם שהיה משהו קשה, היה בורח לעולם הדימיון. 
יותם חיים ז"ל היה חבר טוב של מור: "למדנו באותה כיתה, ישבנו על הדשא והקשבנו לאותה מוזיקה. הוא תמיד קיבל אותי - בסוף כיתה ט' כשהתחלתי לצאת מהארון מול חברים ולא היה לי עם מי להתנשק במסיבת סילבסטר, יותם אמר 'בוא נתנשק אנחנו', למרות שהוא היה סטרייט הוא ראה אותי ורצה להראות לי שהכל בסדר, אני אזכור לו את זה תמיד". בשבעה באוקטובר מור היה בכלל עם חברים בטיול בכפר בלום: "התקשרתי לחברים בעוטף לשאול מה קורה והם לחשו בטלפון שיש להם סכין. לא הבנתי בהתחלה מה קורה…"
בנוסף להיותו מוזיקאי, מרכז מור את תחום החינוך בכרם שלום (שמתגוררים כרגע באשלים): "כל החיים הייתי בין אמנות לחינוך, לנהל את החינוך זה אתגר מדהים ואני בוחר לראות את זה כמשהו חיובי. אני משתדל להתאים את עצמי ואת המסגרות לתקופה. חשוב לייצר יציבות. העוטף עולה באש, אבל בחינוך אני יודע מה יהיה שבועיים ושלושה קדימה…"
לגבי חזרה אל הקיבוץ הוא אומר: "אני רוצה לחזור, אני לא יודע אם אני באמת אחזור, זה תלוי בכל כך הרבה משתנים", אבל המסר שלו ברור: "החיים ממשיכים ומותר הכל. אני בשנת אבל, איבדתי המון חברים, יש לי חברים שעדיין בעזה ויחד עם זאת אני כל הזמן צוחק. חשוב לא להיכנע לעצב, לתת לו להיות, אבל גם לצחוק. תחייכו כשאתם רואים את האנשים שאתם אוהבים. תלכו לראות שקיעות, אני כל יום הולך לראות שקיעה, השקיעות הכתומות מזכירות לי את יותם ואני מחייך".